מדינת ישראל נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ ואח'

החלטה

בפני טענה להעדר סמכות עניינית של בית משפט השלום לדון בתביעה.

התובע עתר בתביעתו להריסת מבנים מספר 2 - 14 ו- 16 בתשריט שצורף לתביעה, ואשר נטען כי נבנו באופן בלתי חוקי ע"י הנתבע 2.

כן עתר התובע להסמיך אותו לבצע את פעולות ההריסה, באם לא יעשו כן הנתבעים, וזאת "לשם מימוש הסעד העיקרי של צווי הריסה" כאמור בסעיף 33.2 כתב התביעה.

בנוסף נתבקשו סעדים של הימנעות משימוש בלתי חוקי במקרקעין, בניגוד לחוזה המשבצת, וזאת עד לביצוע צווי ההריסה.

הנתבע 2 טען בכתב הגנתו, ובדיון שהתקיים, כי הסמכות העניינית לדון בתביעה זו מסורה לבית המשפט המחוזי.

התובע טוען כי קיימת לבית משפט השלום סמכות עניינית לפי מבחן "העיקר והטפל" שהוכר בפסיקה.

דיון

בהתאם לאמור בסעיף 51 (3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984, הוגדרה סמכותו של בית משפט השלום בכל הנוגע לתביעות במקרקעין ככוללת:

"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שענינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;"

מכאן עולה כי תביעה שאין עניינה חזקה או שימוש במקרקעין לא תידון בבית משפט השלום.

בענייננו כאמור, עותר התובע להריסת המבנים שנבנו, לטענתו, בניגוד לחוזה המשבצת ובאופן בלתי חוקי.

מדובר בבניה תעשייתית ומסחרית בהיקף נכבד ובשווי כספי רב. אין מדובר במבנים שניתן להכשירם לשימוש מגורים או חקלאות ואין אפשרות, לשיטת התובעת, שיקבלו היתר בניה, בהיותם מנוגדים לתב"ע.

לא ניתן לראות בהריסה של מבנים בהיקף ובשווי כזה כסעד טפל לסעד של הפסקת השימוש החורג, שאז הכירה הפסיקה בסמכותו של בית משפט השלום לדון אף בסעד של הריסה, כפי שנפסק ברע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, וברע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות (פורסמו בנבו).

במקרה שבפנינו הסעד העיקרי הינו למתן צווי הריסה ולביצועם במקרקעין הנדונים, ובמצב זה חלה ההלכה הקובעת כי בית המשפט המוסמך הינו בית המשפט המחוזי.

כך נקבע ברע"א 7166/02 פונטה אלגריה נ' שמאי אברמוב, פד"י נז(1) 337, 339:

"אכן, בית-משפט השלום הוא המוסמך לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין. ראו סעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, ואולם מדובר רק בתביעות לשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. ראו ע"א 294/65 ככר הרצל בע"מ נ' גולדברג [1], בעמ' 112. ההלכה היא כי תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי, משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. ראו ע"א 524/63 גולדמן נ' אלגרבלי [2], בעמ' 79.

במילים אחרות, כאשר עצם מציאות המבנה הלא חוקי של המשיבים היא הפוגעת בשימושה של המבקשת בנכסהּ, ולא השימוש שעושים המשיבים במבנה, הסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי. ראו רע"א 4669/96 חברת מלונות דן בע"מ נ' שותפות מלון ספורט אילת [3] (ניתן בתאריך 25.7.1996)."

בנסיבות אלה אני מורה על העברת הדיון בתיק זה לבית המשפט המחוזי מרכז.

ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ג, 10 מרץ 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: